הרפתקאות בנגב

השבוע היה רגוע למדי, רק קמפוסון גיאולוגי של יומים להר הנגב לראות את שרידי החקלאות העתיקה.
התחלנו בבורות לוץ. אתם ודאי זוכרים את המקום, יעלה בקרה בו כבר בגיל חודש, מה שאולי אינכם זוכרים זה שאני חיפשתי שם כל פעם את הצבעוני הססגוני, שהוא ורוד ולא אדום, הגדל רק בסביבה שם. פעם לפני הרבה שנים, זכיתי לראות פריחה יפה שלו במעלה ערוד ומאז לא הצלחתי לראותו שוב למרות שחזרנו לשם כמה פעמים. תקופת הפריחה שלו קצרה כשבוע שבועיים ותמיד פספסתי. השנה הייתה בצורת קשה בהר הנגב, בניגוד לצפון הארץ, ולא ציפיתי בכלל לראות הרבה פריחה. אבל אסור לאבד תקוה, היו ליד בורות לוץ המון צבעוניס ססגוניים ומעט אדומים, רוב הססגונים בשלב לקראת פריחה תוך יום יומיים, אבל היו גם לא מעט פורחים.  הפרחים היו קטנים יותר בגלל הבצורת אבל עדיין חמודים.

טיילנו בכיף פתחנו שולחן, כולם שאלו מה עם הצנוניות  אבל הפעם מטעמי בטחון לא הבאנו צנוניות אלא רק "כאלה", כדי למנוע נאחס לטיול הפעם.
הגענו בערב לאכסנייה במצפה רמון, התחלנו לפרוק ציוד ואז התברר שלפננו סיפור חדש:
מעשה במזוודה
לא קלה וקצת כבדה,
שנותרה לה לבדה
ולא הגיעה ליעדה.
כי פשוט שכחנו אותה בבגז' של האוטו שלנו שנשאר  בחניון רמת גן.
בלילה בחניון לבד
איש לצידה לא נועד
לחיפש נואש של גרב,
או דיון בתלבושת ערב.
בקיצור הגענו בלי המזוודה לאכסניה, בלי כמה אביזרים חשובים כמו חלב לקפה וספלים צבעוניים לשיפר טעם הקפה. ולפנינו דילמות קשות, באיזה בגדים לישון, וכאן נזכרנו במשנתה של מיכל המלבישה את הילדים בבגדי בית הספר לשינה, והוחלט לישון בבגדים. נותרה עוד הדילמה הקשה האם יש טעם להתקלח בלי להחליף בגדים?
מובן שתרמנו רבות לדיוני הקבוצה ולמורל שלה.

ביום השני המשכנו לעקוב אחרי שרידי חקלאות עם כמה רמזים גיאולוגיים.

שימו לב לכובע החדש של אמא - קולומביה.
אם אתם זוכרים לפני שבועיים בבלוג סיפרתי שטילנו עם סדנת הצפרים לצפות בנדידת האביב של העופות הדורסים ואז ראינו שלושה עופות בערך. אבל הפעם בסדנה הגיאולוגית ראינו כמה מאות שהתרוממו מהלינה קרוב אלינו.

אם רוצים לראות יפה נדידה, צריך כנראה, לטייל עם הגיאולוגים ולא עם הצפרים.

המשכנו כל היום לטייל והיה  יותר חם מביום הקודם, אביב זה אביב. סיימנו את הטיול בשתיית תה אצל הבדווים.

הגענו בשלום למכוניתנו שחיכתה בסבלנות עם המזוודה בבטנה, וגילנו ששכחנו מעיל שלי באכסניה.

מעתה אנו עוברים לכוננות פסח והכנותיו, ומתכוננים למסענו למרחקים.

שאר ירקות

השבוע הקודם הייתי מאד עסוק ועמוס: כי ביום א' קונצרט עם גיל שוחט וביביסיטיר אצל איה.
ביום ב' יום המכון של מכון אבשלום בגליל, בנושא הפלמ"ח בן 70. אמא הלכה לשמוע על הקרבות בגליל, ואני הלכתי בקטע של שביל ישראל והשלמתי קטע שלא עשינו בשעתו.
ביום ג' סיור והרצאות ברמלה עם יד בן צבי. בפעם הראשונה שנסעתי והגעתי למקום עם GPS (בקלות).
ביום ד' יום עיון באוניברסיטה, וביום ה' נסיעה לאשלים דרך באר שבע מוכת הטילים, שכידוע לא התקיימו בה בגללם אותו יום הלימודים בכל בתי הספר שלה. ואחרי כל הריצות טיפול באמא שמרגישה לא טוב ומנוזלת.
ביום ששי יומולדת מרוכז ליעלה ונתנאל. אמא שלא הרגישה טוב  לא התחמקה מהכנת העוגות, שלאחר דיון ממושך הוחלט שדרושות שתיים. אמא שלא הייתה בכושר,  גם לא מצאה את המצרכים לעוגות בבית, (ירד מפלס המלאים) ואני רצתי כל רגע לסופרדרק להביא מצרך אחר החסר לעוגות, כך בכמה פעמים, כי בכל שלב בהכנה התגלה חסר אחר . לאחר כל המאמצים, הסוף היה שאמא החליטה שלא נותר בה כוח לנסוע ליומולדת, לכן נסעתי לבדי ומרוב הלחץ שכחתי את המתנות. הן הגיעו בסופו של דבר עם אמא שנסעה, הפעם היא לבדה, לסדנת שוקולד לחברות של עינת, שחגגה איתן את בת המצווה, במרחק מהתאריך, כמקובל במשפחתנו.

אתם רואים ששתי העוגות מלאו את תפקידן כהלכה וכמנהג. גם הוכנה ברכה בחרוזים. בבירור הגענו למסקנה שהחריזה  התחילה מאז שנחרז לשיר ורז.

ביום הולדת

יש חגיגה נחמדת,

חגיגה לילדים

אהובים ונחמדים.

ובאים כל הדודים

הסבים והסבתות,

מביאים הם מתנות,

גם גדולות וגם קטנות.

הנה ראו את נתנאל

הוא כבר תלמיד בישראל,

קורא אפילו בלי ניקוד

וגם כותב מכתב חמוד.

ספורטאי הוא נתנאל,

כדורגל מגלגל,

בבעיטה שולח פס,

לשער הכדור נכנס.

יעלה ממש גברת,

מתקשטת ומתאפרת,

מתעניינת בבגדים

ואוהבת תכשיטים.

מנומסת יעלה,

כאשר רואה כלה

מצטלמת לה ברחוב,

היא אומרת: "מזל טוב".

נשמח כולנו בחגיגה

ונאכל את העוגה.

.

אפקט אחר הנחיתה

לאחר הנחיתה של מיכל, נחנו כמה ימים. עברנו לאחר שנדחה טיול, שבת סוערת וקרה ללא צ'ולנט בגלל חוסר קהל. ויצאנו  לכן לצימר בכפר יחזקאל בעמק. ביקרנו בדרכנו בשמורת "אירום הארגמן", את אחרוני האיריסים:

המשכנו דרך היער השרוף בכרמל, ושם פגשנו עץ שרוף בלבלוב חדש, וכפי שתראו גם אמא מלבלבת  שם:

ושם עדיין מתחת לסלע פורחת לפלא רקפת נחמדת מאד.
בגלבוע עוד לא פרחו האיריסים, לכן הסתפקנו בנוף ובארוחה בחוות התבלינים. ביקרנו גם בתערוכה מרשימה במשכן בעין חרוד, וביקרנו את הכלניות האחרונות שבמנחת מגידו. חנכנו את איקיאה המחודשת יחד עם כל ההמונים הכמהים לה.

ביום ששי הייתי בסיור צפרות באיזור ים המלח. בירידה מירושלים היו הגבעות סביב מכוסות משטחים של פריחה סגולה ורודה.

לכבוד יום ההולדת של רועי והאורחים החליט המדיח של איה בהתאם למסורת המשפחתית (סדר פסח) לשבות מעבודה.
בשבת יומולדת לרועי (ביג רועי הקטן). באו כל הדודים חוץ מאלה שבבוסטון. היו עוגות והדליקו נרות, הוא לא רצה עוגת שוקולד. (איילת כבר מחכה).

הברכה של סבא:

במשפחתנו הילדים המתבגרים,

הולכים ונעשים יותר עסוקים.

סדר יומם נעשה כה צפוף,

כדי להספיק הם צריכים לעוף.

בכור הנכדים שי, למשל,

אינו נמצא בבית כלל.

גם הנכדה איילת,

כל הזמן פועלת:

בין אימון ופעולה,

יש גם פרויקט במכללה.

רועי שלנו בתחילה,

רק בלימודים בילה.

התווספו בהדרגה:

טיולי סיירות בקבוצה.

בתנועה פעולות,

חתירה בירקון,

ושיעורים המון.

עם הזמן העובר,

הבחור מתבגר,

העיסוק מתגבר,

זמן מועט יישאר

להקדיש עבורנו.

ועל כן פה נשמח

על המפגש שנפתח

בחגיגה משפחתית,

בה פנוי הוא אלינו.

ולכן נקפיד  

בחגיגות להתמיד,

בהם הקשרים

במשפחה נשמרים.

ואחר כך כולנו התיישבנו ארוחה כיד המלך שהכינה איה:

וועל  הבטן המלאה שיחקו הילדים:
נתנאל בכדורגל:

נגה ויעלה יחד בנדנדה:

ודנה הראתה לנו את הגביע שקבלה על הצטיינות בכדורסל:

              

נחיתה קשה - אמא חוזרת

אחרי שבוע סוער באירועים משפחתיים בארץ ובחו"ל, בו ביטלנו את השתתפותנו באירועי מכון אבשלום (!), תמה החגיגה והגיע זמנה של מיכל לשוב לסבלותיה.

היום האחרון במזכרת, לפני המעבר לתל אביב גם הוא לא היה נטול אירועים. בבוקר יצאנו לשלח את הקטנים והתחלנו לארוז. קובלה נתן לנו כמה לימונים קטנים (limes), אותם ארזנו בשקית נפרדת ליד המחשבים בכדי שלא נשכח, וליתר בטחון הכנסתי לשקית את הדף ועליו הטיוטה הראשונה לבלוג. חזרנו משילוח הילדים חיפשנו את הלימונים ומצאנו אותם בקערת האבוקדו, לשם הכניסה אותם אתי, ואיפה הדף עם הטיוטה? התברר שזרקה אותו לפח. לאחר נבירה יסודית בין רכיבי האשפה נמצא הדף. בזאת לא תמו חובותינו סבתא יצאה למסע הנעלים לאיילת.

ביומיים האחרונים "הופקרו" הילדים לשלוש שעות לעדי, וללאה. אנחנו ישנו שעות נוספות. ביום ג', יום האם החוזרת התייצבנו במזכרת. מיכל צלצלה לאחר נחיתתה ב1600 לערך, ואנחנו אספנו את הקטנים והתחלנו לחכות. הם שמעו בעניין את העובדה שאמא נחתה אבל רצו לראות אותה ואת המתנות, ולא הסתפקו במידע הווירטואלי על הנחיתה. כאן החלו השאלות התכופות חסרות הסבלנות מתי היא מגיעה, כשאנחנו נאבקים בשיטות השונות למשיכת זמן, כמו דאגה לסדר בבית, הכנת ארוחה ועריכת השולחן לארוחת ערב. אבל כמה אפשר כבר לסדר, לנתנאל התחילו כאבי בטן ואוזניים והזמן נמשך. סוף סוף, ב2100 נפתחה הדלת והופיעה איילת בלבוש חגיגי ומרשים ובנעליים החדשות עליהן טרחה סבתא שבזכותן לא סבלה מכאבי רגליים. ואחריה  מיכל נאבקת במזוודות אליהן נשואות העיניים המצפות למתנות. וכאן התחיל מהלך חילופי תפקידים בין נתנאל ויעלה. יעלה התנהגה כל השבוע ללא כל בעיות, לא נדנדה, נרדמה בערב מיד, ולא השמיעה טענות. נתנאל לעומתה נדנד לא מעט ונרדם בקושי בערב. בחלוקת המתנות היה נתנאל מרוצה, ואילו יעלה מלאה טענות לטיב מתנותיה שהשמיעה אותן בצורה שכל הסביבה יכלה לשמוע. בעמל רב נרגעה והשלימה עם הנעשה. אבל את ההתמודדויות נשאיר להורים.

לסכום, בילינו לא רע את השבוע עם הילדים. לא היו בעיות ותקלות. נעזרנו בעינת במקרים הקשים, ואפילו הצלחנו לבלות עם חברים. ביום שובה של מיכל חזרנו ממזכרת לפני שהתחילה הסופה הגדולה בארץ, הנמשכת עדיין אם כי כבר בעוצמות קטנות יותר. יש לנו מזג אוויר לצ'ולנט אבל אין לנו קהל.

עדכון צנוניות

צנוניות

אם חשבתם שתם בינתיים ספור הצנוניות אז יש לו המשך. ביום א' כשחזרה ממזכרת הלכה אמא לקניות בחצי חינם ושם מה היא רואה שלוש חבילות צנוניות במחיר מבצע וכמובן קנתה. כלי הצנוניות החמוצות עדיין מלא, ובמאמצים האחרונים לא עולה על גדותיו. בכל אופן אין מקום לחדשות ונאלצנו להוסיף לתפריט סלט צנוניות גדול, שעדיין לא נגמר.