כששבנו מבוסטון בבדיקה בבן גוריון, ראינו מבט מזלזל בנו: בוסטון עוד פעם? זה הכל? עמדנו נבוכים והבנו שעלינו לצאת שוב לחו"ל כדי לתקן את תדמיתנו.
יצאנו לנפאל, כי הדרך לשם מחייבת מעבר בשלושה נמלי תעופה (לבוסטון רק שניים), איסטנבול, דלהי וקטמנדו.
יצאנו עם שמואל שמש, אתו כבר ביקרנו את הצד האחר של רכס ההימאליה בבוטן.
לאחר סדרת הטיסות וללא שינה מסודרת הגענו לקטמנדו. מאמצינו להגיע לשם, זיכו אותנו בהערכה רבה, ועל כך העניקו לנו זרי פרחים.
טיילנו טיול קצר בקטמנדו ההומה (כמליון תושבים ועוד כמה ישראלים המסתובבים בכל מקום). מרוב עייפות לא הצליחו מטיילים רבים לראות את הנעשה סביבם בעיר, וראו רק את התכשיטים והפשמינות (צעיפים שכל אשה נפאלית וגם הודית שמכבדת עצמה עוטה על בגדיה) שדחפו להם הרוכלים מתחת לאפם, אותם קנו כמובן בלית ברירה.
ובין הרוכלים והחניות נראו גם הככרות העתיקות עמוסות המקדשים והתיירים.
למחרת טסנו בבוקר מקטמנדו לג'ומסום, כפר הררי (2700 מ') מול רכס ההימליה, למלון מול הנוף הנפלא, אבל המים החמים והחשמל אינם עובדים בו שעות נוספות, והחל משעה תשע מאירים הנרות. כנגד הקור שהתגבר עם הפסקת פעולת התנורים החשמליים, שמו במיטתנו בקבוקי גומי עם מים חמים.
מראה ההרים שהשתקף בחלונות הכניסה למלון, נראה כך מחלון חדרנו:
עלינו בהרים בג'יפים, ופגשנו שם מטיילים ישראלים רגליים ואפילו מכרים
משם המשכנו בדרכנו בין הרים עם פריחת שיחי רודודנדרון:
עברנו בין סלעים נהרות וגם על גשרים:
שטנו בנהרות סוערים - ברפטינג:
ביקרנו בכפרים הדלים שבדרך בין מטעי תפוחים לשדות וטרסות מוצפות, לגידול אורז:
הגענו לעיר הגדולה פוקרה.
שם סיירנו ויצאנו לשייט באגם, שהחל בשלווה נעימה והסתיים בסערת רוח וגשם.
במהירות נחתנו בחוף האגם, ניסינו להסתתר מהגשם אבל נרטבנו עד לעצמות.
מפוקרה טסנו בחזרה לקטמנדו, ויצאנו ממנה לטיולים בעמק קטמנדו.
ביקרנו בערים העתיקות סביב קטמנדו בהם מקדשים וסטופות (מצבות זכרון) רבים. בינהם מסתובבים בעלי חיים שונים.
כך למשל לוקחים הקופים חלק בפעילות במקדש
במקדש מסביב המולה, אבל יש גם מין שלוה, הכל בנחת,
שימו לב לכלב השחור הרובץ לו בנחת מתחתי.
במקדשים וסביבם פעילות רבה. יש מקדש ובו קרבנות (תרנגולות ועזים) שאת דמם מזים על המזבח כקרבן, ואת גופם לוקחים אחרי טכס הזית הדם למנגל המשפחתי.
וזהו קטע קטן מהתור של המבקשים להגיע למזבח לקרבן הדם.
בנוסף יש גם אזור מקדשים שם שורפיים את גוויות המתים. כיום בוטל המנהג לשרוף את האלמנה עם המת, כנראה שינו זאת כדי להניח למנוח, תקופת מנוחה ושלוה אחרי עלותו לשמים.
לסכום היה לנו טיול מוצלח בחברה טובה, מזג האויר האיר לנו פניו, פרט לגשם הקצר בפוקרה. "נקמת מונטסומה" = הרעלת קיבה, פגעה בהרבה מטיילים וכמובן גם בי ,והודות לאנטיביוטיקה שנתנה לי מיכל, התגברתי במהירות.
חזרנו יום לפני צאת איה ומיכל לבוסטון, ויומים לפני קמפוסון הצפרות שלנו באילת. באמא פגעה נקמת מונטסומה כבר בבית והיא ביטלה את נסיעתה לאילת איתי.
חזרתי מהקמפוסון במוצ"ש וביום ראשון יום הזכרון. נסעתי עם רועי לטכס ליד האנדרטה ,אליו באו גם יוסי ושושי עם נכד, ורונן עם שתי בנות.
למחרת אחרי שנחתו, הגיעו לפנות ערב איה ומיכל ומשפחותיהם לראות את "לתפארת מדינת ישראל" וארוחת החג.
הן השביעו אותי להכין סלט גדול והכנתי. אמא הכינה מטעמים רבים והתלבטה אם לערוך שולחן או לסדר מזנון.
איה ומיכל הגיעו והתנפלו על הקערות במטבח עם תחילת הטכס. רק לאחר שרוקנו את הקערות יחד עם שאר בני המשפחות התפנו לצפות בטכס.לא היה צריך לערוך שולחן ואפילו לא מזנון....
לאחר הטכס עלינו לגג (קיבלנו מפתח) וראינו משם היטב את הזיקוקים.
השבת חגגנו באיחור של חודשיים שלושה כנהוג במשפחתנו יומולדת לרועי.
יצאנו לנפאל, כי הדרך לשם מחייבת מעבר בשלושה נמלי תעופה (לבוסטון רק שניים), איסטנבול, דלהי וקטמנדו.
יצאנו עם שמואל שמש, אתו כבר ביקרנו את הצד האחר של רכס ההימאליה בבוטן.
לאחר סדרת הטיסות וללא שינה מסודרת הגענו לקטמנדו. מאמצינו להגיע לשם, זיכו אותנו בהערכה רבה, ועל כך העניקו לנו זרי פרחים.
טיילנו טיול קצר בקטמנדו ההומה (כמליון תושבים ועוד כמה ישראלים המסתובבים בכל מקום). מרוב עייפות לא הצליחו מטיילים רבים לראות את הנעשה סביבם בעיר, וראו רק את התכשיטים והפשמינות (צעיפים שכל אשה נפאלית וגם הודית שמכבדת עצמה עוטה על בגדיה) שדחפו להם הרוכלים מתחת לאפם, אותם קנו כמובן בלית ברירה.
ובין הרוכלים והחניות נראו גם הככרות העתיקות עמוסות המקדשים והתיירים.
למחרת טסנו בבוקר מקטמנדו לג'ומסום, כפר הררי (2700 מ') מול רכס ההימליה, למלון מול הנוף הנפלא, אבל המים החמים והחשמל אינם עובדים בו שעות נוספות, והחל משעה תשע מאירים הנרות. כנגד הקור שהתגבר עם הפסקת פעולת התנורים החשמליים, שמו במיטתנו בקבוקי גומי עם מים חמים.
עלינו בהרים בג'יפים, ופגשנו שם מטיילים ישראלים רגליים ואפילו מכרים
עברנו בין סלעים נהרות וגם על גשרים:
שטנו בנהרות סוערים - ברפטינג:
ביקרנו בכפרים הדלים שבדרך בין מטעי תפוחים לשדות וטרסות מוצפות, לגידול אורז:
שם מעבדים את השטחים המוצפים, בשיטות מסותיות:
הגענו לעיר הגדולה פוקרה.
שם סיירנו ויצאנו לשייט באגם, שהחל בשלווה נעימה והסתיים בסערת רוח וגשם.
מפוקרה טסנו בחזרה לקטמנדו, ויצאנו ממנה לטיולים בעמק קטמנדו.
ביקרנו בערים העתיקות סביב קטמנדו בהם מקדשים וסטופות (מצבות זכרון) רבים. בינהם מסתובבים בעלי חיים שונים.
כך למשל לוקחים הקופים חלק בפעילות במקדש
במקדש מסביב המולה, אבל יש גם מין שלוה, הכל בנחת,
שימו לב לכלב השחור הרובץ לו בנחת מתחתי.
במקדשים וסביבם פעילות רבה. יש מקדש ובו קרבנות (תרנגולות ועזים) שאת דמם מזים על המזבח כקרבן, ואת גופם לוקחים אחרי טכס הזית הדם למנגל המשפחתי.
וזהו קטע קטן מהתור של המבקשים להגיע למזבח לקרבן הדם.
בנוסף יש גם אזור מקדשים שם שורפיים את גוויות המתים. כיום בוטל המנהג לשרוף את האלמנה עם המת, כנראה שינו זאת כדי להניח למנוח, תקופת מנוחה ושלוה אחרי עלותו לשמים.
לסכום היה לנו טיול מוצלח בחברה טובה, מזג האויר האיר לנו פניו, פרט לגשם הקצר בפוקרה. "נקמת מונטסומה" = הרעלת קיבה, פגעה בהרבה מטיילים וכמובן גם בי ,והודות לאנטיביוטיקה שנתנה לי מיכל, התגברתי במהירות.
חזרנו יום לפני צאת איה ומיכל לבוסטון, ויומים לפני קמפוסון הצפרות שלנו באילת. באמא פגעה נקמת מונטסומה כבר בבית והיא ביטלה את נסיעתה לאילת איתי.
חזרתי מהקמפוסון במוצ"ש וביום ראשון יום הזכרון. נסעתי עם רועי לטכס ליד האנדרטה ,אליו באו גם יוסי ושושי עם נכד, ורונן עם שתי בנות.
למחרת אחרי שנחתו, הגיעו לפנות ערב איה ומיכל ומשפחותיהם לראות את "לתפארת מדינת ישראל" וארוחת החג.
הן השביעו אותי להכין סלט גדול והכנתי. אמא הכינה מטעמים רבים והתלבטה אם לערוך שולחן או לסדר מזנון.
איה ומיכל הגיעו והתנפלו על הקערות במטבח עם תחילת הטכס. רק לאחר שרוקנו את הקערות יחד עם שאר בני המשפחות התפנו לצפות בטכס.לא היה צריך לערוך שולחן ואפילו לא מזנון....
לאחר הטכס עלינו לגג (קיבלנו מפתח) וראינו משם היטב את הזיקוקים.
השבת חגגנו באיחור של חודשיים שלושה כנהוג במשפחתנו יומולדת לרועי.
