קמנו כבר בשלוש בלילה כדי להגיע לטיסה בשש ועשרה, ולמרבה תימהוננו לא היו דחיות ו/או איחורים בטיסה, למרות שהתקלות מהם חששנו חלות בדרך כלל במשפחתנו בטיסות בחזרה לישראל. אבל היו לנו עינויי טיסה אחרים. קיבלנו מושבים בשורה האחרונה במטוס שפירוש המצב שאי אפשר להטות את המושב אחורנית ורק זוכים להנות מהטית המושבים של היושבים לפנינו. המושבים עצמם צרים עד כדי כך, שחייבים לעשות דיאטת הרזיה לפני הטיסה. אני למזלי הייתי כבר בעל ניסיון מהביקור הקודם בבוסטון, שם תורגלתי במושב דומה באוטו בין שני מושבי הבטיחות של הילדים, והכניסה והיציאה מהמושב דרשו למען היעילות להיעזר בכף נעליים בכניסה ויציאה. למזלנו התקיימו עינויים אלה רק בטיסה הראשונה מתל אביב למדריד, בחלק השני של הטיסה ממדריד לבוסטון, היה לנו מטוס נורמלי ולא נזקקנו יותר לכף הנעליים. לעומת זאת זכינו לטיפול מתיש בכניסה לארה"ב, התור בבקורת היה כאורך הגלות, וכשהגענו הסתבר שאנו בתור של אזרחי ארה"ב ועלינו
לעבור לצד השני של הזרים. לאחר בדיקה קלה הגענו לרועי המיואש ולבסוף אל הבית ברחוב פרימן עם העצים שסביבו בדרגות שונות של שלכת, וחלקם כבר השירו את כל עליהם. שם התכוונו לתפוס אמריקה, אבל לא נמצא השקט, כי הגיעו כבר השמועות של טילים לתל אביב - אנחנו רק יוצאים מהארץ וכבר תקלות - אי אפשר לעזוב אתכם לרגע.
אבל לאחר מנת הדאגות המקובלת על אמא והרגיעה במצב, התחלנו להתאקלם. בעניין האקלום החלק הקשה הוא הסתגלות למזג האויר. למזלנו היינו טעונים בכמות בגדי קוטב מספיקה, שהגנה עלינו ובעיקר על המזוודות שהם נשארו בהם. הטמפרטורות בבוסטון היו רחמניות, נעו בסביבות 8 - 10 מעלות, ללא רוחות . יכולנו להסתובב במעיל בלבד, מה גם שליתר בטחון העדפנו סיורים תחת גג מוגן של קניונים ואתרים מוגנים כמו חנויות בגדים וכלים, הרי היו לנו משימות... כל זה היה נכון לימינו בבוסטון, אבל ניו יורק קיבלה אותנו בסבר פנים קפואות, כאשר בתוספת הרוחות פניה ממש איומות. לניו יורק הגענו לאחר נסיעה ארוכה של שמונה שעות ופקקים שהם באמריקה כמו כל דבר אחר גדולים. חג ההודיה לפנינו וכמו כולם אנחנו נוסעים לראות את המצעד השנתי בניו יורק, כי דבר אחר אי אפשר לעשות שם הכל סגור. את הנסיעה מלווה מוסיקה של שירי ילדים לפי דרישת קהל הילדים. למרבה המזל, של הילדים, לא שלנו, האוטו הגדול ששכרנו לנסיעה מצויד במסך טלוויזיה לנוסעים, והוא חוזר לפי הסדר על "רגע עם דודלי","דיג דיג דוג" ושאר ירקות וכאורך הדרך לניו יורק כן מספר הפעמים ששמענו את היצירות האלה. הגענו סוף סוף בערב למלון שלנו שהיה מחוץ לעיר בניו ג'רזי. ולמחרת הפלא ופלא יצאנו בשעת בוקר מוקדמת (8.30) לניו יורק ברכבת להגיע לראות את המצעד, הבעיה הייתה שלא היינו היחידים ורוב המקומות הטובים היו כבר תפוסים. אבל בקצת התרוצצות ותושיה מצאנו מקום לא מסוג אלף אבל מאפשר צפיה ביחוד אם
אתה רוכב על מישהו גבוה למדי כמו אבא למשל או עמוד כלשהו .
ואז אתה יכול לראות את המצעד של הלהקות והתזמורות
ולא רק את הבלונים הגדולים שמרחפים מעל כולם
לאחר שהסתיים המצעד הלכנו בעיר ופגשנו בגלריה בה הוצגו פסלים ותמונות כמו אלה בבן יהודה פנת מאפו, שחלק כפי שאמא הכירה נעשו בידי מעצבת שמלת החתונה של אורית. האיש בגלריה הדובר עברית הפנה אותנו למסעדה בה יכולנו לקיים עוד אחת ממצוות חג ההודיה ואכלנו ארוחה מסורתית של תרנגול הודו ממולא, מרק חמאת בוטנים ועוגת דלעת
(ב40$).
כך נותרה לנו עוד רק מצוה נוספת להשלים את מצוות חג ההודיה כהלכתן - הבלק פריידי.
חגגנו בקניון ענק של אאוטלט ליד המלון שלנו בניו ג'רזי black friday
שם תוך מעבר מחנות לחנות חיפוש אחרי מוצרים וזה את זה, הבנתי את משמעות השם, הצבע השולט בקהל היה שחור.
כמובן שהשם לא תמיד מתאר את המצב, כי בגוגנהיים הייתה תערוכה בשם "פיקאסו שחור ולבן" ולא היה בקהל שחור אחד לרפואה.
וביום האחרון לפני הטיסה עוד ראינו במומה את "הצעקה" האחרונה (של מונק) תרתי משמע.
חזרנו מותשי טיסה ארוכה וג'ט לג. וגילנו שהשמש בארץ חמימה ונעימה ואפשר עוד ללכת במכנסים קצרים וסנדלים, אבל לא מוכרחים. הלחם טעים יותר וגם הקוטג', ואין מה לדבר על הקפה. נוח יותר להשתמש בברזי המקלחת. אבל הנכדים באמריקה חמודים כמו אלה שבארץ, ועליהם נספר בבלוג הבא.
