פינוקי עוגות

לבקר את אורית זאת חגיגה,

ידוע שאין חגיגה בלי עוגה.

לכן לכך אורית דאגה,

בעוגה מצוינת לקראת נחיתה.

טרחה והכינה עוגת יומולדת,

עוגה חגיגית ומפוארת,

רבת שכבות,

ללקק אצבעות.

הגיעה המשלחת המזומנה,

לבית משופע בחולי צינה,

טעונה אקומול ואנטיביוטיקה.

עם בוא האורחים התנור לא נרגע,

להמשך מתוק של החגיגה,

וכל פעם מחדש עוגה:

נאפו הבראוניס הידועים,

לשמחת כל הלקקנים.

ואין סוף למאפים, 

נאפתה גם עוגת השבלולים,

עם קרמל התפוחים.

ולא תמו מאפי הפלאים,

לכן ממתיקות כזאת איננו מסתלקים.

כי יש לציין גם את שאר המתוקים

שאותנו סובבים משמחים ומחבקים.

בתשובה להערותיכם

קשה להסתפק בתשובות שנתתי להערות, אולי ארחיב קצת .

אם רציתם תמונה בשלג אפשר להביא תמונה של השכונה:

או של אווזים בשלג:

אבל אמא לא יצאה לשלג, אפשר למצוא רק תמונה שלה עם הנכדים:

אשר לעוגת חמש (שש) השכבות, הנכדים החולים האפילו על ההנאה שהייתה ממנה.

אשר לכסף בארנק העניין פשוט, בארץ אני מכניס לארנק כמה שדרוש לי, כאן נכנס כל הכסף שאמא רכשה ולא משתמשת בו, היא משתמשת רק בכרטיס האשראי והכסף נותר אצלי.

החיים מתנהלים כאן בין 0 מעלות ומטה, ובין ימים יפים של 7 מעלות. בימים הקרים הבגדים די מגינים אבל האף קופא.

בין שלגים ונזלות

אחרי כמעט שבוע  הגיע הזמן  לדווח על הנעשה בגלות בוסטון. 

לא תמו התקלות לפני, יצאתי לטיסה אחרי כמה ימי הצטננות ובעצת  הרופא מלא  אנטיביוטיקה. הנסיעה לוותה בהמון דאגה מצד כמה מחברינו שניזונו  מתאורי האימה  שבתקשורת. 

אבל אנחנו עלינו למטוס בזמן, היו לנו אפילו מקומות שנשמרו לנו, למרות שלא אושרו  באינטרנט, כי לא היה בעת ההרשמה בטחון בקיום הטיסה.  נחתנו בשלום ובזמן, אבל בשדה המטוס נע באיטיות מרובה ובזהירות על המסלולים המוקפים בהררי שלג ומכוסי  קרח. לצורך תקלה נוספת, המזוודות התעכבו לשעה נוספת אחרי שסיימנו את כל  הליכי הביקורת. 

אורית עם כל החברה באו לאסוף אותנו, נסענו בין הררי שלג בצידי הכביש. הילדים קיבלו אותנו בחביבות, כשעיניהם פוזלות למתנות. 

מראה השלג בעיר מסביב היה מרהיב אם כי מקשה על ההתקדמות בעיר.  הדרכים שפולסו על המדרכות צרות, כך למשל אי אפשר לעבור בהן עם עגלת הטנק שלהם.

באנו ומיד הוכנסנו בעול, הילדים  חלו לסירוגין, נשארו בבית, ודרשו יחס ותעסוקה בנוסף  לקפריזות שונות.  לא ניתן היה להוציא אותם לשטח להוציא עודפי מרץ. 

ניסינו לצאת לקניות קלות בסופרים. לאחר יום  כשיצאנו שוב, לא מצאתי את הארנק שלי . היו בארנק כ400 דולר, כרטיס אשראי, רשיון נהיגה ועוד תעודות.

חיפשנו  ולא מצאנו ואז החלטנו שאבד בסופר. מיהרנו  לשם ותיחקרנו את הצוות ללא תוצאות. הלכנו לחנות אחרת סמוכה וחיפשנו סביב ללא כל תוצאה.  

ואז החלטתי שחייבים להודיע למשטרה. בדרך פגשנו ניידת ניגשנו אליה לברר איפה להודיע על אבידה. השוטר שפנינו אליו, היה נחמד ולאחר התייעצות עם גורמים נוספים, אמר שנוכל לעשות את הטיפול דרכו, תחנת המשטרה הייתה מאד רחוקה.

לאחר הרישום אמר לנו השוטר לעידוד, שבגלל ההומלסים הרבים באיזור הסיכוי למצוא את הארנק קלוש. 

 ישבנו לאכול ולהתנחם בביגל (עם ובלי לקס), משתדלים  להשלים עם  האבדן. עכשיו התחיל תהליך ביטול כרטיס האשראי. לנחומים השתעשענו עם הילדים.

 למחרת  היה קר יותר וביקשתי להוציא את  הציוד הכבד לקור ומתחת לחבילת  הציוד הכבד ישב בנחת הארנק המלא וכעין חיוך של ליגלוג נשקף ממנו. אבל את כרטיס האשראי ביטלנו כבר.

נסענו אתמול לחגוג באתר האאוטלט הנודע, כאשר התחזית ליום שאחריו הבטיחה יום שלג שלא מומלץ לנסיעה. הקניות היו מוצלחות ביותר  והבגאז התמלא עד  אפס מקום.  ואכן התחזית התאמתה ירד למחרת שלג כל הזמן וכיסה גם את המרפסת במעטה חדש ורענן.

הילדים מנסים מדי פעם שיטות שיגוע חדשות ומקוריות, טיפולי השוקולד מעדן וכו' של אמא עדיין פועל לעתים.

בין לבין - מצולנט עד לשמים (בטיסה)

חורף ישראלי. נע בין  גשמי זעף ורוחות עזות, לימים אביביים וכמעט חמסינים,  שבהם התיירים לובשים מכנסים קצרים. אנחנו כבר כמעט על המזוודות ועם ראיזע פיבער (קדחת נסיעה). אבל זה לא גורם לשיתוק הפעילויות. אנחנו מטיילים מעט, פוגשים חברים ורצים לקנות בהתאם לשגעונות של הנכדים והבנות.

ביום ששי יצאתי לטיול למערת אבשלום לשמוע על המחקרים הנעשים בה. במערה עשו שיפוצים ושינו את התאורה לצבעונית,זה כדי למנוע התפתחות אצות על הנטיפים:

כיוון ששי לא הגיע לצולנט, ובא לחופשה רק בשבוע שלאחריו - נתבקש פיצוי. כשבא לחופש כשהוריו בטיול, הסבים האחרים בחו"ל, ואנו היחידים שנותרנו לטפל בחיל הבודד.

סבתא הכינה ארוחת צהרים חגיגית, עם ההורביצים וקציצות שהכינה בעזרת כף הגלידה החדשה שהבאנו מסונאמי בבוסטון:

נגה כמו כולם אכלה מהארוחה בתיאבון:

דנה התעניינה איך זה להיות חיל - לפי הכתוב בתעודות:

והחברה שיחקו אחר כך בענין רב שעה ארוכה:

אל תחשבו שלא הכינו צולנט בשבת שאחריה, שי  יצא שוב לחופש בששי -  והכינו צולנט נוסף אחרי שבועים, אבל זה לא תקדים, לדברי סבתא.

דנה יכלה לראות פה את הציוד (בחלקו) ששי סוחב בין  הבית לבסיס בחופשה:

הגענו גם ליומולדת המשותפת של יעלה ונתנאל, וכמובן  שתי עוגות אפתה סבתא כנהוג וכדרוש:

אפשר לראות שלא משעמם בארץ, בלי להזכיר את הבחירות, שרואים באינטרנט. בין איסוף ספרים לכל יושבי הגולה הקטנים עם הגדולים, התחלנו לבדוק מה קורה עם כרטיסי הטיסה. התחלנו לברר ביום שני והנה עדיין לא ברור שיש כרטיסים. כל יום שלישי התקשרנו ועדיין אין תשובה חיובית. הבוקר (רביעי) קמה סבתא נחרצת ונמרצת אחרי שלא ישנה כל הלילה והחליטה לחפש כרטיסי טיסה. אחרי שלא הצלחנו לתפוס את הסוכנת עינת בבוקר בטלפון למרות שהבטיחה לצלצל לנו אתמול. הקיצור הצליחה לקנות כרטיסים. שלחנו לעינת מייל והיא התקשרה נרגזת שיש לה מאתמול כרטיסים. היא לא הצליחה להתקשר אתנו בערב. כך קפצנו מאפס כרטיסים לארבעה. בריצה מהירה של האם והסבתא האולטימטיבית הצלחנו לבטל את הכרטיסים החדשים, הודות לאדיבותה של הפקידה הנחמדה שמכרה לה אותם.  

אתם מכירים את השיר:...It's a long way to Boston