סוף סוף תפסנו אמריקה. שלא תחשבו שזה היה קל, היה מסע מעייף עד שהגענו. הטיסה אמורה להמריא מבן גוריון ב8.00 בבוקר בשבת, כאשר כולם מנמנמים עדיין מארוחות החג הרבות. אבל אצלנו אין התייחסות לעובדות הידועות לכל, המתח הלך וגבר כבר כאשר שבנו מארוחת השחיתות האחרונה לפסח זה אצל איה ביום הקודם. אמא דאגה מיד להזמין מונית לשדה התעופה כבר לשעה 5.00 כי אולי יהיה דוחק בשדה.
הגענו לשדה המנומנם,בדיוק כשהתחלפו משמרות, חלק מהעובדים קיללו אותנו על שהערנו אותם, ואילו האחרים שמחו על כך שמישהו מתעניין בהם ומצפה מהם לשרות. תוך רבע שעה סיימנו את התהליכים של הכירטוס והבטחון ואפילו מכשיר טביעת האצבעות בבקורת הגבולות, היה ידידותי כלפינו והוציא את האישור מיד. ערכנו ביקורים בכל חנויות הדיוטי הריקות מעלים תקוות אצל המוכרים, שראו סוף סוף קונים פוטנציאליים אבל הם התאכזבוב מהר ולמרות הכרזות הגדולות המכריזות שהכל כשר לפסח לא קנינו.
לאחר שעה וחצי של נמנומים על כסאות בתי הקפה הריקים ובסביבת השער הסגור החלה העליה למטוס, בסדר מופתי תוך עזרת הדיילות למשפחות עם הילדים, שהיו כמעט מחצית הנוסעים. הגענו בשעה היעודה ללונדון וכאן התחיל הסיוט: צריך לחכות חמש שעות לטיסה אבל גם לעקוב אם היא מתנהלת כמתוכנן, ורק שעה לפני הטיסה ניתן יהיה לדעת מאיזה שער נצא לטיסה ולהגיע אליו כאשר לחלקם צריך לנסוע עשרים דקות. לאחר סיור מקיף בחנויות הדיוטי שגילה לנו שמחיר הויסקי בלונדון גבוה מזה שבלוד, מחירי החולצות בהרודס הוא בין שמונה מאות ש"ח לאלף וחמש מאות, ומחירי הג'ינסים מגיעים לאלפיים ש"ח. כאשר הגענו סוף סוף מותשים התיישבנו במטוס מדמיינים את המפגש עם המשפחה ושואלים את עצמנו האם הילדים יכירו אותנו ויהיו ידידותיים אלינו. הסוף היה טוב, התור הענקבי בביקורת הכניסה לארה"ב (שלושה מטוסי ג'מבו), הסתיים מהר הבודק לא התייחס לקוקיס שהבאנו והילדים חיכו לנו בקוצר רוח כי ידעו שיצאו איתנו לטיול ובעיקר לבית מלון. הילדים הם חוויה בפני עצמה, ונקדיש להם סיפור נפרד.
