הקורונה אצלנו

עם ההוראות החדשות, על סגירת כל כקומות הבידור, הבנו שהבילוי היחידי שנותר לנו בתל אביב הוא מפגש חברים. לשבת לפני התקנות ליציאה מהבית, בסופ"ש 3/ 13-14 הזמנו חברים ליום ששי  בבוקר, ולמוצאי שבת.
ביום ששי נפגשנו בהנאה מרובה ולא ידענו שזאת פגישת הפרדה ממפגשי חברים, כי כבר במוצ"ש לא התקיים המפגש.
למחרת עם ערימת האיסורים החדשה, זכינו לאיסור חדש ותקיף מבתנו הרופאה, שאסרה עלינו  יציאה מהבית וגם אסרה על אנשים להיכנס לדירתנו, כולל בנות ונכדים(!).
השהיה הממושכת בבית לא מפחידה אותנו ולא נחשבת התענות אפילו כשכמה נכדים משתוללים לידינו. אבל להיות לגמרי לבד בלי אף נכד זה מצב חדש ומאיים (רחמנא לצלן). נותרו רק אכילה, בישול, טלפונים לחברים בנות ונכדים, ריב (שקשה ליהנות ממנו כשאין - קהל), התעמלות (לא זוכרים תרגילים). היציאה  החוצה ליהנות מהנעשה בחוץ, מותרת רק במרחק של מאה מטר מהבית.
אבל לא ויתרנו, למרות שנגה טענה שאנו פורעי חוק. חשבנו ללכת בהליכה נורדית ולהכין מספיק תירוצים לאן ולמה אנחנו לא בבית. כך למשל אנחנו מחפשים תרופה מיוחדת נדירה שלא מצויה בבתי המרקחת השונים. כמו גם משחה מיוחדת ליבלות, או לחם מיוחד מקמח מיוחד לרגישים. ועוד תירוצים שנמציא למפגש עם משטרה.
בינתיים, החלטנו ללכת ברחובות הקטנים כשהרוב אוהבים להצטופף ברחובות הראשיים הצפופים, שם ודאי יחפשו השוטרים עבריינים.